אין סדר דין לערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין
תיקון מס’ 32 לחוק לשכת עורכי הדין שינה את דרך הערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, אך תקנות בתי המשפט לא שונו בהתאם.
ניתן לכב’ השופט סולברג להסביר (בר"ש 2099/24):
סדרי הדין בערעורים על פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים, סובלים מכשל מתמשך; הללו טעונים הסדרה. במשך שנים רבות, עד שנת 2008, פסקי הדין של בית הדין הארצי היו ניתנים לערעור בזכות לפני בית משפט זה. באותה שנה, נחקק חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס’ 32), התשס"ח-2008 (להלן: תיקון מס’ 32), שבו תוקן סעיף 71 לחוק הלשכה ונקבע כי ערעורים על פסקי הדין של בית הדין הארצי יוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים. ממילא, כפועל יוצא, נוכח הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור ניתן לערעור נוסף, ברשות, לבית משפט זה.
דא עקא, תקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), התשמ"ט-1988 (להלן: התקנות), שהותקנו מכוח נוסחו הקודם של סעיף 71 לחוק הלשכה, והסדירו את דרך הגשת הערעור בזכות לבית המשפט העליון – לא תוקנו בהתאם, ולא הותאמו לשינוי במצב החוקי. נוצרה אפוא ‘לקונה’ כפולה. אין בנמצא מקור חוקי המסדיר את סדרי הדין בערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. כך גם אין הסדרה של סדרי הדין בערעור ברשות לבית המשפט העליון על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי. כדי להתמודד עם הלקונה שנוצרה, נקבע בפסיקה, כי סדרי הדין שנקבעו בתקנות, יחולו מעתה, בשינויים המחוייבים על סדרי הדין בערעור לפני בית המשפט המחוזי (ראו: בר"ש 1958/09 ברי נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ד (10.5.2009) (להלן: עניין ברי)). עוד נקבע, כי סדרי הדין החלים על ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, מכוח חוק הלשכה והתקנות, יחולו גם על ערעור ברשות לבית המשפט העליון (בש"פ 8497/19 פודים נ’ ועדת האתיקה במחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין, פסקאות 10-9 (31.12.2019)).
בהמשך התגלעה בבית המשפט העליון מחלוקת בשאלה כיצד למלא את החסר.
השופט שטיין קבע (ברעל"ע 54089-05-26) כי ההליך אינו פלילי ואינו מנהלי, ולכן הוא הליך אזרחי שחלות עליו תקנות סדר הדין האזרחי:
הווה אומר: כל הליך שבירורו מסור לסמכותם של בתי משפט בישראל – השלום והמחוזי – ושאינו הליך פלילי או מנהלי, הינו בהכרח הליך אזרחי. אשר על כן, הליך של ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שדינו להתברר בבית המשפט המחוזי ירושלים, הוא הליך אזרחי.
תקנה 148א נמצאת בחלק ב’ לתקנות סד"א, ולפיכך היא חלה בענייננו-שלנו. אוסיף ואדגיש כי מסקנה זו תקפה ביחס לכלל הערעורים – בזכות וברשות – שעניינם החלטות ופסקי דין של טריבונלים משמעתיים לסוגיהם כאשר הדין ממקם ערעורים אלו בין כותליהם של בתי המשפט: השלום, המחוזי והעליון.
חמישה ימים לאחר מכן, בהליך משמעתי לפי חוק שירות המדינה (משמעת) שבו מתעוררת לקונה דומה, ציין השופט מינץ (ער"פ 14609-06-26) כי מדובר במחלוקת, ונמנע מלהכריע בה:
אכן, קיימת מחלוקת באשר לשאלת סיווגו של ההליך המשמעתי כהליך אזרחי או כהליך פלילי. שאלה זו נידונה בבית משפט זה באשר להליך משמעתי לפי חוק לשכת עורכי הדין. כך, בעוד שהמשנה לנשיא נ’ סולברג קבע כי במקרה הקונקרטי שהובא לפניו יש להחיל את הוראות החסד"פ (עניין צ’יצ’יאן, פסקה 7), לשיטת השופט א’ שטיין יש להחיל על ההליך המשמעתי כולו את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (ברעל"ע 54089-05-26 ארבל נ’ ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, פסקאות 20-16 (1.7.2026)).