לאקונות

סעיף 297 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מאפשר לבית המשפט להורות על חילוט רכוש של מי שהורשע בעבירת שוחד - הן חילוט מה שניתן כשוחד, והן חיוב נותן השוחד לשלם למדינה את שווי התועלת שהפיק מן השוחד.

אולם, בניגוד להסדרי חילוט אחרים (כגון חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים), סעיף 297 אינו מתייחס כלל למעמדם של צדדים שלישיים - נושים, בעלי זכויות ואחרים - המבקשים להתנגד לחילוט. כך, נושה תם לב שזכאי לכספים מהנידון עלול למצוא עצמו בפני שוקת שבורה, ללא כל מנגנון חוקי ברור המאפשר לו להתנגד לחילוט רכוש שהוא טוען לזכות בו.

סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט, 1999 מאפשר לשופט להורות לחברה להפקיד ערובה, אך לא מפרט מה קורה עם החברה לא עשתה כן.

הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 השאיר לקונה בגדרה לא ברור על מי מוטל החיוב לשאת בהוצאות הליך חדלות פירעון. למשל, דירקטור בחברה פרטית שאינה פעילה מזה שנים מגיש בקשה לפתיחה בהליכי חדלות פירעון בעניינה. קופת החברה הבלתי פעילה ריקה, ומהנסיבות עולה חשש מבוסס שבסוף הליכי הפירוק תיוותר קופת הנשייה ריקה מנכסים, כך שלא יימצא מקור למימון ההוצאות הכרוכות בפירוק, ובראשן שכרו של הנאמן בהליך

כדברי כב׳ השופט גרוסקופף (בע"א 4842/23):

תיקון מס’ 32 לחוק לשכת עורכי הדין שינה את דרך הערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, אך תקנות בתי המשפט לא שונו בהתאם.

ניתן לכב’ השופט סולברג להסביר (בר"ש 2099/24):

סדרי הדין בערעורים על פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים, סובלים מכשל מתמשך; הללו טעונים הסדרה. במשך שנים רבות, עד שנת 2008, פסקי הדין של בית הדין הארצי היו ניתנים לערעור בזכות לפני בית משפט זה. באותה שנה, נחקק חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס’ 32), התשס"ח-2008 (להלן: תיקון מס’ 32), שבו תוקן סעיף 71 לחוק הלשכה ונקבע כי ערעורים על פסקי הדין של בית הדין הארצי יוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים. ממילא, כפועל יוצא, נוכח הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור ניתן לערעור נוסף, ברשות, לבית משפט זה.

חוק שירות המדינה (גימלאות)[נוסח משולב], התש"ל-1970 מגדיר ועדה רפואית לעררים (סעיף 7 לחוק) אליה אפשר לערער אם לא מסכימים לקביעות של ועדה רפואית (שמחליטה לגבי אחוז נכות, יציאה לגמלה עקב נכות וכו’).

אולם, החוק אינו מגדיר לאיזה בית משפט אפשר להגיש ערעור (בזכות או ברשות) על החלטת הועדה הרפואית לעררים. כך, הדרך היחידה לערער על החלטותיה של הועדה היא עתירה לבית הדין הגבוה לצדק.

כדברי השופט עמית בבג"ץ 61/24:

בשולי הדברים אציין כי טענות העותר ביסודן הן טענות ערעוריות, וספק אם מקומן להתברר בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. טוב יעשה המחוקק אם יבחן את האפשרות למצוא אכסניה אחרת לתקיפת החלטות הוועדה הרפואית לעררים.

כולם מכירים את ניכוי השליש על “התנהגות טובה”. במילים אחרות, ועדת השחרורים יכולה לשחרר למאסר על-תנאי בתנאים מסויימים מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001.

אולם, מרגע שהוועדה מחליטה להפקיע את השחרור המוקדם, אין שום אפשרות לחזור ולפנות לוועדת השחרורים בעתיד - גם אם יתר התנאים יהיה כאלה שיצדיקו שחרור מוקדם.

כדברי השופטת רונן בבר"מ 1197/24:

אין לכחד שהיעדר אפשרות נוספת, גם במורד הדרך, לבחון שחרור מוקדם של המבקשת בתנאים הוא מטריד; כאשר לטעמי מוטב היה אילו היה למבקשת אופק כלשהו של אפשרות לחזור לוועדת השחרורים ולעתור פעם נוספת לשחרור. אופק כזה יכול היה ליצור למבקשת מוטיבציה לנסות פעם נוספת להשתלב בהליך שיקום, כדי לקבל פעם נוספת המלצה של ועדת השחרורים. אולם, זוהי מצוות המחוקק שלא נוכל להתגבר עליה.

תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעות כי בטרם הוגש ערעור רשאי בית המשפט לעכב את ביצוע ההחלטה, ולאחר הגשת ערעור רק בית משפט אליו מערערים רשאי לעשות כן.

אולם, יש מצבים בהם שני הצדדים מערערים והחוק חסר התייחסות למצב דברים זה. בע"א 4145/24 נקבע כי בהינתן שהוגש ערעור, גם הצד השני (שלא ערער עדיין) צריך להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור.

אולם, עדיין קיים חסר בנושא זה שלא הוכרע.

חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 מאפשר להוציא כנגד עברייני מין מורשעים צווי פיקוח המטילים עליהם מגבלות שונות. על החלטה זו - אפשר לערור לבית המשפט המחוזי.

אולם, אין בחוק הוראה מפורשת המאפשרת לערור על החלטה זו לבית המשפט העליון. שאלה זו הוכרעה בבש"פ 2568/24 - ונקבע כי לא קיימת יכולת לערור ב"גלגול שלישי" על צו פיקוח לפי החוק. זאת למרות שגם המדינה - כלומר הפרקליטות - סבורה שצריכה להיות אפשרות לערור לעליון בנושאים אילו.

בפסק דין יששכרוב (ע"פ 5121/98) התקבלה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית לדין הישראלי. בפסק דין בן חיים (רע"פ 10141/90) הוחלה דוקטרינה זו על ראיות חפציות. בהינתן שראיה הושגה שלא כדין בית המשפט יכול לפסול ראיה.

בעניין שמש (דנ"פ 5852/10) נקבע כי המקום להעלות את טענת הפסלות היא בתחילת המשפט. עם זאת, מאז השנים שעברו לא הוגדרה בחוק הפרוצדורה המאפשרת פסילה זו.

דבר זה יוצר בעייתיות מסוימת, שכן כדי לפסול ראיה חפצית לפעמים צריך להעיד את הנאשם. אולם, משעה שהנאשם מעיד כי החפץ היה בידיו זוהי עדות קבילה ולא תמיד צריך יותר את הראיה החפצית.

בדרך כלל, כשיש מחלוקות - בית המשפט מוסמך להכריע בסוגיה. הדבר נעשה בדרך כלל על ידי הגשת עתירה על החלטה שהתקבלה.

אולם, במקרה של תאריך הבחירות - אין גורם שמוסמך להכריז על מועד זה.

השופט סולברג בה"ש 1/26:

הסמכה מפורשת לא ניתנה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, וגם לא לוועדה במליאתה או לכל גורם אחר. הסיבה לכך, ככל הנראה, כי איש לא סבר שעשויה להתעורר בעניין זה מחלוקת.

לינקים #

1. ה"ש 1/26 שור נ’ היועצת המשפטית לממשלה ואח’
2. בג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש-תע"ל ואח’ נ’ יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17
3. ה״ש 1/04 דליה איציק ואח׳