פלילי

סעיף 297 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מאפשר לבית המשפט להורות על חילוט רכוש של מי שהורשע בעבירת שוחד - הן חילוט מה שניתן כשוחד, והן חיוב נותן השוחד לשלם למדינה את שווי התועלת שהפיק מן השוחד.

אולם, בניגוד להסדרי חילוט אחרים (כגון חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים), סעיף 297 אינו מתייחס כלל למעמדם של צדדים שלישיים - נושים, בעלי זכויות ואחרים - המבקשים להתנגד לחילוט. כך, נושה תם לב שזכאי לכספים מהנידון עלול למצוא עצמו בפני שוקת שבורה, ללא כל מנגנון חוקי ברור המאפשר לו להתנגד לחילוט רכוש שהוא טוען לזכות בו.

כולם מכירים את ניכוי השליש על “התנהגות טובה”. במילים אחרות, ועדת השחרורים יכולה לשחרר למאסר על-תנאי בתנאים מסויימים מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001.

אולם, מרגע שהוועדה מחליטה להפקיע את השחרור המוקדם, אין שום אפשרות לחזור ולפנות לוועדת השחרורים בעתיד - גם אם יתר התנאים יהיה כאלה שיצדיקו שחרור מוקדם.

כדברי השופטת רונן בבר"מ 1197/24:

אין לכחד שהיעדר אפשרות נוספת, גם במורד הדרך, לבחון שחרור מוקדם של המבקשת בתנאים הוא מטריד; כאשר לטעמי מוטב היה אילו היה למבקשת אופק כלשהו של אפשרות לחזור לוועדת השחרורים ולעתור פעם נוספת לשחרור. אופק כזה יכול היה ליצור למבקשת מוטיבציה לנסות פעם נוספת להשתלב בהליך שיקום, כדי לקבל פעם נוספת המלצה של ועדת השחרורים. אולם, זוהי מצוות המחוקק שלא נוכל להתגבר עליה.

חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 מאפשר להוציא כנגד עברייני מין מורשעים צווי פיקוח המטילים עליהם מגבלות שונות. על החלטה זו - אפשר לערור לבית המשפט המחוזי.

אולם, אין בחוק הוראה מפורשת המאפשרת לערור על החלטה זו לבית המשפט העליון. שאלה זו הוכרעה בבש"פ 2568/24 - ונקבע כי לא קיימת יכולת לערור ב"גלגול שלישי" על צו פיקוח לפי החוק. זאת למרות שגם המדינה - כלומר הפרקליטות - סבורה שצריכה להיות אפשרות לערור לעליון בנושאים אילו.

בפסק דין יששכרוב (ע"פ 5121/98) התקבלה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית לדין הישראלי. בפסק דין בן חיים (רע"פ 10141/90) הוחלה דוקטרינה זו על ראיות חפציות. בהינתן שראיה הושגה שלא כדין בית המשפט יכול לפסול ראיה.

בעניין שמש (דנ"פ 5852/10) נקבע כי המקום להעלות את טענת הפסלות היא בתחילת המשפט. עם זאת, מאז השנים שעברו לא הוגדרה בחוק הפרוצדורה המאפשרת פסילה זו.

דבר זה יוצר בעייתיות מסוימת, שכן כדי לפסול ראיה חפצית לפעמים צריך להעיד את הנאשם. אולם, משעה שהנאשם מעיד כי החפץ היה בידיו זוהי עדות קבילה ולא תמיד צריך יותר את הראיה החפצית.

כשמקבלים קנס (כולנו מכירים את זה) אפשר לבקש לבטל את הקנס. אולם, הזמן שתובע יכול להתעכב בתגובה לבקשה - לא מוגבל בזמן.

לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אדם יכול להגיש בקשה לביטול הודעת קנס. אולם, הזמן הניתן למענה לבקשה - לא מוגבל. מצד שני, החוק אינו מאפשר לאדם להגיש הודעה על רצונו להישפט בזמן שבקשתו בטיפול. כך, אין התיישנות בעבירות ברירת משפט. בנוסף, קיים חוסר עקביות בין אדם אשר מגיש בקשה לביטול הקנס טרם הגשת הודעה על רצון להישפט - ללא סד זמנים להעמדה לדין, לעומת אדם “שהופך את היוצרות” ומגיש בקשה לביטול קנס לאחר הגשת הודעה על רצון להישפט.