דיוני

סעיף 297 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מאפשר לבית המשפט להורות על חילוט רכוש של מי שהורשע בעבירת שוחד - הן חילוט מה שניתן כשוחד, והן חיוב נותן השוחד לשלם למדינה את שווי התועלת שהפיק מן השוחד.

אולם, בניגוד להסדרי חילוט אחרים (כגון חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים), סעיף 297 אינו מתייחס כלל למעמדם של צדדים שלישיים - נושים, בעלי זכויות ואחרים - המבקשים להתנגד לחילוט. כך, נושה תם לב שזכאי לכספים מהנידון עלול למצוא עצמו בפני שוקת שבורה, ללא כל מנגנון חוקי ברור המאפשר לו להתנגד לחילוט רכוש שהוא טוען לזכות בו.

סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט, 1999 מאפשר לשופט להורות לחברה להפקיד ערובה, אך לא מפרט מה קורה עם החברה לא עשתה כן.

הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 השאיר לקונה בגדרה לא ברור על מי מוטל החיוב לשאת בהוצאות הליך חדלות פירעון. למשל, דירקטור בחברה פרטית שאינה פעילה מזה שנים מגיש בקשה לפתיחה בהליכי חדלות פירעון בעניינה. קופת החברה הבלתי פעילה ריקה, ומהנסיבות עולה חשש מבוסס שבסוף הליכי הפירוק תיוותר קופת הנשייה ריקה מנכסים, כך שלא יימצא מקור למימון ההוצאות הכרוכות בפירוק, ובראשן שכרו של הנאמן בהליך

כדברי כב׳ השופט גרוסקופף (בע"א 4842/23):