דיוני

סעיף 297 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מאפשר לבית המשפט להורות על חילוט רכוש של מי שהורשע בעבירת שוחד - הן חילוט מה שניתן כשוחד, והן חיוב נותן השוחד לשלם למדינה את שווי התועלת שהפיק מן השוחד.

אולם, בניגוד להסדרי חילוט אחרים (כגון חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים), סעיף 297 אינו מתייחס כלל למעמדם של צדדים שלישיים - נושים, בעלי זכויות ואחרים - המבקשים להתנגד לחילוט. כך, נושה תם לב שזכאי לכספים מהנידון עלול למצוא עצמו בפני שוקת שבורה, ללא כל מנגנון חוקי ברור המאפשר לו להתנגד לחילוט רכוש שהוא טוען לזכות בו.

סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט, 1999 מאפשר לשופט להורות לחברה להפקיד ערובה, אך לא מפרט מה קורה עם החברה לא עשתה כן.

הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 השאיר לקונה בגדרה לא ברור על מי מוטל החיוב לשאת בהוצאות הליך חדלות פירעון. למשל, דירקטור בחברה פרטית שאינה פעילה מזה שנים מגיש בקשה לפתיחה בהליכי חדלות פירעון בעניינה. קופת החברה הבלתי פעילה ריקה, ומהנסיבות עולה חשש מבוסס שבסוף הליכי הפירוק תיוותר קופת הנשייה ריקה מנכסים, כך שלא יימצא מקור למימון ההוצאות הכרוכות בפירוק, ובראשן שכרו של הנאמן בהליך

כדברי כב׳ השופט גרוסקופף (בע"א 4842/23):

תיקון מס’ 32 לחוק לשכת עורכי הדין שינה את דרך הערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין, אך תקנות בתי המשפט לא שונו בהתאם.

ניתן לכב’ השופט סולברג להסביר (בר"ש 2099/24):

סדרי הדין בערעורים על פסקי הדין של בתי הדין המשמעתיים, סובלים מכשל מתמשך; הללו טעונים הסדרה. במשך שנים רבות, עד שנת 2008, פסקי הדין של בית הדין הארצי היו ניתנים לערעור בזכות לפני בית משפט זה. באותה שנה, נחקק חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס’ 32), התשס"ח-2008 (להלן: תיקון מס’ 32), שבו תוקן סעיף 71 לחוק הלשכה ונקבע כי ערעורים על פסקי הדין של בית הדין הארצי יוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים. ממילא, כפועל יוצא, נוכח הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור ניתן לערעור נוסף, ברשות, לבית משפט זה.

תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעות כי בטרם הוגש ערעור רשאי בית המשפט לעכב את ביצוע ההחלטה, ולאחר הגשת ערעור רק בית משפט אליו מערערים רשאי לעשות כן.

אולם, יש מצבים בהם שני הצדדים מערערים והחוק חסר התייחסות למצב דברים זה. בע"א 4145/24 נקבע כי בהינתן שהוגש ערעור, גם הצד השני (שלא ערער עדיין) צריך להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור.

אולם, עדיין קיים חסר בנושא זה שלא הוכרע.

בפסק דין יששכרוב (ע"פ 5121/98) התקבלה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית לדין הישראלי. בפסק דין בן חיים (רע"פ 10141/09) הוחלה דוקטרינה זו על ראיות חפציות. בהינתן שראיה הושגה שלא כדין בית המשפט יכול לפסול ראיה.

בעניין שמש (דנ"פ 5852/10) נקבע כי המקום להעלות את טענת הפסלות היא בתחילת המשפט. עם זאת, מאז השנים שעברו לא הוגדרה בחוק הפרוצדורה המאפשרת פסילה זו.

דבר זה יוצר בעייתיות מסוימת, שכן כדי לפסול ראיה חפצית לפעמים צריך להעיד את הנאשם. אולם, משעה שהנאשם מעיד כי החפץ היה בידיו זוהי עדות קבילה ולא תמיד צריך יותר את הראיה החפצית.