אין סנקציה להפרת צו לפי 353א לחוק החברות
סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט, 1999 מאפשר לשופט להורות לחברה להפקיד ערובה, אך לא מפרט מה קורה עם החברה לא עשתה כן.
הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
כדברי כב׳ השופט גרוסקופף (ברע"א 7687/18):
מבחינת ההיסטוריה החקיקתית, הרי שקשה לראות בהעדר התייחסות המחוקק לתוצאות הפרת ההוראה להפקיד ערובה להוצאות כשתיקה מכוונת, ונראה כי המדובר ב"טעות נגררת" מימים עברו. סעיף 353א לחוק החברות מבוסס על הנוסח ההיסטורי של סעיף 232 לפקודת החברות (ראו דברי ההסבר לסעיף 69 להצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, ה"ח 3132, 18.6.2002), אשר בתורו נשען על נוסח סעיף 253 לפקודת החברות, 1929, אשר יובא בשעתו מסעיף 278 לחוק החברות האנגלי משנת 1908. כל ההסדרים הללו, אינם כוללים התייחסות לשאלת תוצאות הפרת ההוראה להפקיד ערובה להוצאות. כתוצאה מהיסטוריה חקיקתית זו, התקבל ככל הנראה הסדר חקיקתי חסר, אשר הותרתו במתכונתו הקיימת מונעת ממנו להגשים את תכליתו. מצב זה אין לפרש כהסדר שלילי, אלא כהסדר חסר הדורש השלמה על דרך פרשנות שיפוטית (דנ"א 2308/15 פקיד השומה רחובות נ’ דמארי, פסקאות 22-21 (12.9.2017); אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה כרך שני 115-112 (1993)).