פרוצדורה חסרה בפסילה פסיקתית של ראיה חפצית

בפסק דין יששכרוב (ע"פ 5121/98) התקבלה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית לדין הישראלי. בפסק דין בן חיים (רע"פ 10141/90) הוחלה דוקטרינה זו על ראיות חפציות. בהינתן שראיה הושגה שלא כדין בית המשפט יכול לפסול ראיה.

בעניין שמש (דנ"פ 5852/10) נקבע כי המקום להעלות את טענת הפסלות היא בתחילת המשפט. עם זאת, מאז השנים שעברו לא הוגדרה בחוק הפרוצדורה המאפשרת פסילה זו.

דבר זה יוצר בעייתיות מסוימת, שכן כדי לפסול ראיה חפצית לפעמים צריך להעיד את הנאשם. אולם, משעה שהנאשם מעיד כי החפץ היה בידיו זוהי עדות קבילה ולא תמיד צריך יותר את הראיה החפצית.

כדברי השופט הרמלין בת"פ 16795-10-15:

גם בחלוף יותר מעשור מאז שניתן פסק הדין בעניין יששכרוב טרם ניתנו תשובות לשאלות מעשיות רבות שמעוררת דוקטרינת הפסילה החוקתית. ראויה לציון במיוחד העובדה שבהיעדר הסדרה ברורה של הסוגיה נמנעים נאשמים מלהעיד במשפטם על אי חוקיות החיפוש שנערך אצלם משום החשש שבעדותם במשפט ישאלו האם החזיקו את החפץ שנמצא בחיפוש הבלתי חוקי ואם יאשרו זאת תהיה בכך משום הודאה בעבירה שבה הם נאשמים וכל שאלת חוקיות החיפוש ופסילת החפצים שנתפסו בו תתרוקן מחשיבות מעשית. דומה שעל מנת לתת משמעות ראויה יותר לדוקטרינת פסילת הראיות הפסיקתית יש לקבוע פרוצדורה שתאפשר לנאשמים להעיד על נסיבות עריכת החיפוש מבלי שעדותם תוביל אוטומטית להרשעתם.

לינקים #